Story 2

עברו שנתיים מאז שזפיר היצטרף לפלוגת ה"המתנדבים" של אידן, מסתבר שהטריק של ברנט בו הוא מוכר ואז משחרר את זפיר ביחד עם שאר השלל של הבעלים הפך למשהו ידוע והפסיק לעבוד. הדבר ההגיוני הבא הוא למכור את זפיר תמורת סכום סמלי שאידן בשמחה הסכימו לשלם. ברנט נפטר מהעול של זפיר, שהתחיל להראות סימנים של מרדנות וגם קיבל אישורי כניסה לאידן עצמה, הישג לא קטן עבור סוחרים בעיקר בעקבות ההתלקחות של האזור שגובל עם ניו -דירסט.
"יכול להיות שזאת הפעם האחרונה שנצטרך לעשות את השטויות האלה" אמר מות' בזמן שהוא לובש את בגדי הפלוגה, מכנסיים חומות ורחבות ומעיל צהוב עם סימן מוזר שמזכיר להבה בצורת כתר שתפור לכתף. המדים היה סוג של גרסה זולה של המדים הרשמיים של אידן, זה גם לפלוגה בעיקר להיראות כמו אנשים שמעמידים פנים שהם חיילים מאשר לוחמים אמיתיים, דבר שלא היה כל כך רחוק מהמציאות.
מות' עצמו היה חצי אלף גבוה בעל כתפיים רחבות וללא שיערה אחת על ראשה, היו לו מספר קעקועים על גופו שרובם הוסתרו על ידי המעיל בפרט לקעקוע של עש ירוק על צווארו שמשם הגיע מקור שמו.
"כרגיל אתה אופטימי מידי ומתעלם מ..." זפיר נקטע באמצע המשפט כאשר הגנרל האזורי נכנס, "היום יהיה יום מאד חשוב אנשים, פני המלחמה ישתנו אחרי השיחות של היום בערב". הגנרל נעצר במקום ואחרי סיבוב חד אמר בקול מתנשא "אין זה אומר שחובתכם תסתיים לפני הערב, בניית החפירות והביצורים תמשיך".
כמובן, כל שבוע אנחנו מאבדים לפחות חייל אחד בעקבות החפירות, הצבא של ניו-דירסט רק מחכה שנצא לשם כדי שידללו אותנו. חבל שהם לא מבינים שהם מבזבזים את התחמושת שלהם על מה שאידן מחשיבה כזבל אנושי. הכל כדי שנכין את השטח לפלישה האמיתית, כל המאמצים האלה ירדו לטמיון בעקבות שיחות השלום היום בערב, אני כבר לא יודע אם לשמוח על הפסקת המלחמה או להמשיך לבכות על כל החברים שאיבדתי פה.
 
במהלך היום החפירות המשיכו כרגיל, הרעיון של התעלות גובש באידן בעקבות המודיעין על המיומנות הגבוהה של הכוחות מניו-דירסט בכל הנוגע בנשק ארוך טווח, התעלות אפשרו לכוחות של אידן לנוע בחופשיות ללא חשש מאש אויב ובמקבל לתקוף בכל עת. "למה אנחנו ממשיכים לסכן את עצמנו מולם כשיש הערב את השיחות?" זפיר פנה למות' כאשר הוא מצביע לכיוון הדגל של ניו-דירסט שמבצבץ במרחק, כוכב על רק של צבע הים שהזכיר לו שהוא מעולם לא ראה נוף כזה. "אני בטוח שהם בסך הכל לוקחים מרחק בטיחות" , מות' היה מבוגר בכמה שנים מזפיר אך לא מספיק בשביל להשרות עליו שלווה. למות' הייתה שיטה קבועה של להתמודד עם המציאות והיא לשקר, לשקר לעצמו ולסביבה שלו.
הוא היה לרוב גורם לעצמו להיראות פחות חכם ממי שהוא כדי שהוא לא יפתח ציפיות לאנשים וכדי שלא יתנו לו אחריות שהוא לא צריך, אבל כשהוא כן היה לוקח אחריות הוא היה אחד מהאנשים הכי נחמדים שזפיר פגש ולעיתים היה מזכיר את לשי.
"אז מה נעשה כשנהיה חופשיים?" מות' שאל את זפיר בזמן שהם מתארגנים לשיחות השלום.
בגלל שהשיחות היו בקרבת מקום, הפלוגה הייתה זאת שליוותה את הגנרל ושימשה כשומרי ראש עבורו. משימה חדשה שאף פעם לא ניתנה להם לפני כן, כתוצאה מכך, הם קיבלו מדים חדשים שנראו כמו הקודמים אבל עיטורי האש היו בולטים יותר ונראו מכובדים יותר.
"חשבתי לטייל בחלק הצפוני של היבשת, אולי להגיע לאקדמיה וללמוד קסם" זפיר אמר כשהוא מביט לענני הסערה שמתקרבים. מות' הביט בו בשוק מוחלט והתחיל להישבר לתוך צחוק מתגלגל, זפיר האדים בפניו והרים גבה.
"סליחה, לא חשבתי שאתה תגיד משהו כזה, אתה לא נראה כמו קוסם חשבת להיות מתאבק אולי" מות' אמר תוך כדי זה שהוא החזיק עוד צחוק. "לפחות לי יש מספיק אינטליגנציה בשביל לבחור אם אני רוצה להיות קוסם" אחרי דבריו של זפיר הייתה פאוזה של שנייה שהידרדרה לצחוק משותף של השניים.
"אתה יודע מה?! אני גם אצטרף לאקדמיה אבל בתור בארד, יש לי את הנראות וגם חוש קצב לא רע" אמר מות'.
"נראה אז מי יסיים קודם את הלימודים, בוא נזוז".
השיחות התקדמו בזריזות, אחד מהגנרלים הגבוהים ביותר של הכוחות של ניו-דירסט הגיע והתחיל במהרה את המשא ומתן, זפיר לא התעניין כל כך בפוליטיקה של אידן אז הוא תפס פינה ליד חיילים של האויב לשעבר והתחיל להאזין להם בשביל להבין מה מתחולל בצד השני.
זיעה קרה נעה על צווארו של זפיר כשהמילים "שבטים בצפון" ו"אסימר" התחילו להופיע בשיחות של החיילים, זפיר התחיל לנשום במהירות וכמות האנשים בחדר ההתכנסות נראתה גדולה ממקודם, הוא החליט לצאת החוצה ולהתאוורר מבלי להודיע למות'.
הגשם היה חזק בשעות האלה זפיר היה סחוט ברובו כאשר הגיע לאורווה נטושה בשביל לתפוס מחסה.
תלה את המעיל על דלת הכניסה נכנס לעומק הארווה ונשכב על ערמת חציר לחה למחצה.
לאחר כמה דקות התחיל לשמוע צליל מוזר של פתיל שנשרף כאשר סימון הלהבה שעל מעילו התחיל לזהור, המעיל התפוצץ בעוצמה חזקה שהעיפה את זפיר דרך הקיר האחורי של הארווה. כאשר זפיר חזר להכרה הוא היה מוקף בחיילים של עידן, מדים בצבע שחור ,נקיים ובעלי דרגות אמיתיות, מולו עמד אותו הגנרל במבט מאוכזב, "טוב, נראה שיש לנו שורד אחד, אני מניח שנוכל עוד למכור אותו". זפיר נלקח על ידי החיילים ללא התנגדות כאשר הדבר היחיד שהיה במוחו של זפיר הוא המראה של שטח מחורר באין ספור מכתשים שנפערו, חלקי גופות מפוזרים בכל עבר, ניתן היה לראות סמלים של שני הצבאות מאוחדים תחת אותו הרס, עצים שבורים ובתים שפעם יועדו לחמם משפחות במזג אוויר קר נהפכו למסגרות אבן פרוצות שאפילו לא עומדות במשבי הרוח, שום אש לא בערה, שום להבה לא הסתירה את המראות האלה ושום עשן לא חסם את הריחות האלה.