Weekly Question #2 - DSO - Hidden talents

השבוע גיבורינו חוו את עולם הקרקס, עולם שמאדיר ומפאר (וממסחר, לצורך העניין) את הכישרונות הייחודיים של כל אדם.

מלבד הכישרונות הברורים שלכם, האם יש לכם תחביב נוסף? כישרון חבוי?

איך למדתן אותו?

האם היה אירוע בו השתמשתם ביכולת הזו, וזה הועיל לכן באופן מפתיע? 

Nora of the Lake

"שוב נורה, הפעם בלי קסם. האצבעות שלך יעמדו בזה."

הילדה עם השיער בצבע להבה רטנה, אבל התיישבה וצייתה.

המנגינה נישאה בין שיחי הורדים שבגן, מהפנטת ומקסימה.

כל אוזן שאספה אליה את המנגינה נזדקפה, כמו רוצה ללכוד כמה שיותר מן הצלילים.

האישה הגבוהה הנהנה מצל עץ התפוח תחתיו הן ישבו, ולאחר מכן הרימה את ידיה לנבל שבחיקה והצטרפה למלודיה של נורה.

המנגינות השתלבו זו בזו בהרמוניה, ומעט האנשים שהיו בגן (בעיקר גננים, ואציל אחד בליווי פמלייתו) עצרו מעיסוקיהם, עמדו והאזינו בדממה.

לאט לאט, נראה שלא רק בני האדם נמשכו לצלילים הענוגים.

זוג יונקי דבש חגו סביב הנגניות, מחוללים את ריקוד החיזור שלהם בקצב הפריטות.

כדור מרחף של אור, שצבע את הצללים בגוונים של ירוק וכתום, הופיע מתוך הצללים.

הוא ריחף באוויר, מחוץ להישג ידן.

נורה נדרכה, אצבעותיה כושלות לרגע על המיתרים, מזייפות.

צקצוק קל, הנדת ראש. "סיימי את הסונטה."

נורה עצמה את עיניה, האור הירוק מרצד דרך העפעפיים הסגורים.

אצבעותיה נעו על הנבל, מרימות את המנגינה לסיום עוצמתי, הקרשנדו סוחף וטוטאלי.

כשפקחה את עינייה, ראתה את מורתה משתעשעת בכדור האור, שכעת נראה חיוור יותר.

לקח לנורה רגע לזהות את מעגל הכבילה, והחיוך שנשלח אליה מאחורי כדור האור נראה אף חיוור יותר מהכדור עצמו.

"הם באים כשיש מנגינה שמוצאת חן בעיניהם. ניתן להאיר איתם חללים, אך לרוב הם דועכים ונעלמים כעבור כמה שעות. לא הצלחנו למצוא עדיין קסם שימנע מהם להתפוגג."

נורה חיבקה את הלירה, בוהה באור המרצד בידיה של האישה.

"אם אי פעם תתקלי במצב בו קסמך נמנע ממך, ואת בחשכה, זכרי את השיר, זכרי את התחושה. הכדורים נמשכים למה שמעבר למנגינה. לעולם לא תראי אותם באים לתיבת נגינה, או מוזיקה מכנית."

ובנקודה חשוכה אחת, כשנדמה שכל תקווה אזלה, היא נזכרה באחר הצהריים חמים אחד בגן הורדים בקמלוט, והחלה לשיר את המנגינה.

האורות הגיעו, ועזבו רק כשהשחר הגיע.
John Xeno

"ג'ון! רד משם , כבר מאוחר ואתה צריך ללכת לישון!"

ג'ון בהה בכוכבים בשמי הלילה דרך הענפים, למזלו זה היה חורף אז ענפי האלון היו ריקים מעלים והאוויר היה צלול במיוחד.

כאשר קראו לו חזרה זה היה מאוחר מדי, ראשו ונשמתו כבר היו צמודים אל שמי הלילה, ואף דבר, גם אמו, לא יכלו להוריד אותו ברגע זה.

עיניו הירוקות נצצו כאשר הוא ספר את קבוצות הכוכבים, הוא ראה את הסרטן, את האריה, את ההידרה ואת הכלב הגדול.

הוא השתהה כאשר הוא שם לב גם למראה הנדיר של סיריוס וושל ריגל, כוכבים זוהרים שלא נראים כל לילה.

באותו רגע ג'ון נאבד ביקום, הוא כבר לא היה על ענף עץ קר ומלא בקוצים, הוא היה במרכז הגלקסיה והכוכבים שטו ועפו סביבו, הוא כבר לא היה קפוא בליל ינואר, שמי הלילה עטפו אותו בחומם האינסופי.

הכוכבים באותו יום זהרו במיוחד בשבילו, והוא מצידו, זכר אותם בליבו.

ג'ון לא נרדם באותו לילה, הוא לא היה צריך לישון, הכוכבים היו איתו.

"ג'ון! כמה אתה יכול לחלום בהקיץ?! אתה צריך להסתכל על הבניין לוודא שאף אחד לא נכנס או יוצא ממנו!" ברנדון גער בו.

"אנחנו יושבים פה כבר 6 שעות והדבר היחיד שזז זה הזבוב שתקוע לך בשיער... באמת, זו המטלה הכי משמעממת שעשיתי אי פעם, ואני סיימתי את הקורס "מתודולוגיות חקירה עדינות" של פרופ סמיט"

ג'ון גלגל את עיניו, הוא לא הבין למה תקעו אותו עם הסוכן המתלמד הכי בעייתי בשיעור, הוא היה צריך להיות בשטח, לפחות בחמ"ל, ציוניו היו גבוהים מידי בשביל לשבת... איתו.

הם הסתכלו דרך המשקפות שלהם, הבניין שהיה מולם היה מחסן תעשייתי נטוש, הצבע המתקלף של הקירות והחלודה על סורגי החלונות העידו על כך, השלג כיסה כל משטח שעיניהם ראו.

ג'ון הסיט את המשקפת שלו למעלה, הוא הסתכל בשמי הלילה השחורים אך הוא מצא רק את אלטאיר, משהו הטריד אותו כאשר הוא ראה אותו.

ג'ון קפץ בפאניקה. "ברנדון, תכסה פה את הכניסה לכמה דקות, אני חייב לבדוק משהו!" ברנדון לא הספיק למחות לפני שבן זוגו קפץ מהכיסא וכבר יצא מהחדר.

חשש הציף את ג'ון, הוא קפץ את המדרגות למעלה. "זה לא יכול להיות, חייבת להיות פה טעות" המשקפת שעל חזהו חבטה בו בכל קפיצה מחדש, כאילו מזרזת אותו.

הוא הגיע לגג מתנשף, הוא התקרב אל שפת הגג והסתכל אל שמי הלילה שוב דרך המשקפת שלו.

הוא זיהה את אלטאיר, ואת וגה, ואת דנב. הוא התחיל לספור קבוצות כוכבים, הוא ראה את האריה את הדרקון, ואת.. הרקולס?

"ברנדון, יש פה קסם שמשנה את שמי הלילה, אנחנו חייבים לדווח על זה!" הוא כמעט צעק בקשר.

"מה זאת אומר קסם שמשנה את שמי הלילה, הם שמיים, יש כוכבים וחשוך"

"קבוצות הכוכבים לא במקום הנכון, אנחנו מסתכלים על שמי לונדון של הקיץ ולא של עכשיו!"

"מה? השתגעת לגמרי? אתה יודע שהם יכשילו אותנו אם אנחנו סתם נשלח להם הודעה, ואני לא יכול להיכשל!"

"אני מדווח על זה גם אם אתה לא רוצה, מצידי תגיד שהשתגעתי וגנבתי לך את המפתח"

"טוב, אם אנחנו נכשלים אני מאשים אותך"

ג'ון זינק אל החדר, עיניו נחתו על מזוודות העור השחור שהייתה מונחת על השולחן, שני מנעולי נחושת עיטרו אותה. ג'ון שם את המפתח שלו והסתכל על ברנדון, היה נראה שהוא חושש.

"קדימה, אתה רוצה שנשחזר את סיבוב האגרוף שעשינו לפני שבוע?"

ברנדון הוריד את התליון שהיה עליו, ומפתח זהב קטן היה בקצהו, הוא שם אותו במזוודה. הם סובבו את המפתחות ביחד והמזוודה נפתחה.

הם ראו מולם מסך שחור ומקלדת.

לפתע קול בקע מהמזוודה, זו הייתה פריאה, המרצה של המבחן שהם נמצאים בו כעת.

"סוכנים מתלמדים ג'ון וברנדון, מה יש לכם לדווח?" היא שאלה בקול קר ומונוטוני.

"סוכנת פריאה, יש פה קסם או טכנולוגיה שמשנה את שמי הלילה, היא מסווה אותם וכנראה היא מסווה גם דברים אחרים"

לפתע הצג נדלק והוצג בו שעון רץ לאחור, הספרות הירוקות שלו מראות שנשארו להם 15 דקות עד לסיום המבחן.

"מי מכם אמר שצריך לפתוח את המזוודה בשביל זה, המזוודה נועדה רק למקרי חירום ו\או לסיום המבחן" פריאה המשיכה בטון הקר שלה.

"ג'ון אמר שצריך לומר את זה, אמרתי לו שזה לא נכון, אבל הוא איים עלי שיקח לי את המפתח" קולו של ברנדון היה לחוץ ומפוחד, מה שלא הפתיע את ג'ון.

"ג'ון, האם זה נכון?"

"כן, פרט לאיום, לא הייתי מאיים על ברנדון, הייתי פשוט לוקח לו את המפתח אם לא חשבתי שהוא ישתף פעולה" ג'ון קרץ לעבר ברנדון.

"טוב, יש ממצאים פרט לזה, האם החשוד נכנס או יצא מהבניין?"

"לא"

"טוב מאוד."

"ברנדון, אתה נכשל כי שיקרת לי, אני מכירה את ג'ון והוא אדם של מעשים ולא איומים." ג'ון חייך, הוא ידע שהוא יותר טוב מברנדון.

"ג'ון, אתה נכשלת גם, תגיעו בחזרה לחמ"ל"

"רגע, למה נכשלתי?" קולו של ג'ון עלה במעט, והיה לו קשה להסוות את הכעס שלו.

"במקום לדבר ולשכנע את החבר צוות שלך שמשהו לא בסדר, החלטת שאתה טוב יותר ממנו ושדעתך יותר נכונה,

ועל כן בחרת לסכן את שניכם, תזכור שהמשימה תמיד לפני הכול, אבל בלי חברי הצוות שלך המשימה תמיד תיכשל, גם אם אתה צודק."

Kiara Forest "כנסי," אמרה יוקיקו. היא ישבה על בריכה מול שולחן עץ נמוך. כשקיארה נכנסה, הראייה את ראשה מול הסנסיי. יוקיקו נראתה עייפה ועצבנית. "סנסיי," אמרה קיארה בעודה מתיישבת. "על מה רצית לדבר איתי קיארה? אין לי הרבה זמן היום, לצערי." "זה דחוף, זה לא יקח הרבה זמן, אני יודעת שאת וודאי חייבת להתארגן לקראת הבחירות," אמרה קיארה. "אבל חלמתי חלום מקודש, ואני מוכרחה לספר לך עליו." "חלום מקודש?" כן, סנסיי, חלום שבו החיות הקדושות מגיעות לרמוז לך רמזים. והוא רמז לי עלייך." יוקיקו רוצה קדימה והרשימה בתשומת לב. "כדי לפענח את החלום המקודש, ואת המסר שהמדריכים רוצים לשלוח לך ולי, את צריכה גם לראות אותו." קיארה הוציאה מהתיק שלה מקטרת והשליטה אותה בנקישת אצבעות. החדר התמלא ריח מתוק. אחרי כן התחילה לשיר מילים בשפה עתיקה, שכמו מלאו את החדר במטען חשמלי. אחרי כן, הוציאה מחברת בעלת דפים חלקים, וצבעים על בסיס מים וצמחים. בשילוב של פחם ומים, היא החלה לרשום בדיוק מושלם ויפיפה את תווי פניה של יוקיקו, אולם מעוותים בכאב ובפחד. אחרי כן, היא איירה נשרים גדולים מעל כתפיה של יוקיקו בתרשים, צובטים בבשרה ונושאים אותה מעל לעמק מלא עצי דובדבנים בשיא פריחתם. "זה יפיפה," אמרה יוקיקו. קיארה הוסיפה עוד שלושה סימנים בדיןק מושלם בתחתית הדף: キッド " ילדון," אמרה יוקיקו. "זה בשפה שלך, סנסיי?" "כן, קיארה." "העצים מסמלים את הבית, השורשים. הנשרים את המדריך שלך, הנשר הגדול מלאריוס שדרך כאב ולמידה יישא אותך הלאה. אבל הסוד הוא במילה. ממה המדריכים מנסים להזהיר אותך?" "הם מזכירים לי על מה וויתרתי, " אמרה יוקיקו בשקט. "כדי להיות איפה שאני היום. למה אסור לי לוותר בבחירות האלה." קריאה הרכינה את ראשה לראות כבוד. "את מציירת מדהים, " אמרה יוקיקו . "מה את הכי אוהבת לצייר?" קיארה הפכה את המחברת לצידה השני, ופתחה את העמוד הראשון. פני אישה מעוטרים סמלי כבוד בצבע מלחמה אדום, עטרת הבידרה לראשה. פניה מחויכות ברכות. סאווינה. "זכרונות, " אמרה קיארה. "סודות." יוקיקו רצתה לראות עוד אבל שתקה. קיארה התרוממה ממקום מושבה. "בהצלחה, סנסיי. " אמרה בשקט. היא יצאה וסגרה את הדלת מאחורה בעדינות. "בהצלחה, סנסיי," חזרה יוקיקו. ריח הקטורת המסתלסל באוויר נמהל ריח של דובדבנים, ריח בית רחוק, ערטילאי.