Weekly Question 1 - DSO - A Second Home

Nora

?ממה טירה מורכבת

בעיקר אבנים. עץ. רעפים. קש.

מה הופך ערמת חומרים לטירה?

האנשים שבה. העבודה המשותפת שלהם, האמונה הקולקטיבית שערמת האבנים הזו גדולה יותר מכל אחד מהם.

לא רק במובן הפיזי.

האבנים שומעות.

הן רואות את מה שמתרחש על חומותיהם. שותות בצמא את הדם הנשפך על שערן.

הטירה הופכת למקום של כוח. הקרבות לאורך השנים, התככים והבגידות, יוצרים מבנה אכזרי.

תינוקות שנולדים בטירות צמאות דם גדלים להיות אנשים צמאי דם בעצמם.

כמה שהאנשים מעצבים את הטירה, ככה הטירה מעצבת אותם. והטירה רוצה עוד כוח. תמיד.

קמלוט הצליחה לשמור על איזון. הסדר, ההירככיה, ההבנה שיש שליט אחד, חזק, נתנה לטירה ותושביה תחושת מטרה משותפת.

בתוך הטירה הצלחתי למצוא מקומות לנשום מעט. אהבתי את המגדל הצפוני. הוא היה מרוחק, ומשקל האבנים והשנים פחות הורגש שם.

כמו לישון בבטן של דרקון.

אבל התחנה?

מעולם לא ידעתי שינה אמיתית.

לא עד שהגעתי למבנה האבן הישן, מאובק ומלכותי.

האופי שלו לא עוצב על ידי מלחמות ומאבקים.

חייהם של אלפי לונדונים עברו בתחנה, חלומות ואהבות, פרידות עצובות ואיחודים מרגשים.

התחנה לא מסננת, אם יש לך כרטיס אתה מוזמן בשעריה.

אצילים, משוגעים, מקבצי נדבות, נגני רחוב, פועלים, בנקאים, פוליטקאים מתחילים.

כולם דחוקים כתף אל כתף, מנסים לעלות לנחש המתכת המתפתל.

התחנה מקבלת את כולם, משלחת אותם לדרכם. היא תפגוש אותם שוב.

בדרכה שלה, תחנת דאון סטריט גם היא מקום של כוח.

אבל הכוח הזה מגונן, לא מנסה להוכיח את עצמו.

זה כוח שנותן לי בטחון, מקום להיות אמיתית, לא לדאוג ממה יחשבו עליי.

אני לא צריכה להלחם על המקום שלי בתחנה. אני לא חושדת בחברים שאיתי.

אני עדיין לא סומכת על היכולות של כולם, אבל אני יודעת שהכוונות שלהם טהורות.

הם לא רוצים להרע לי, לחתור תחת מה שאני מאמינה בו.

יש ביננו הרמוניה כשאנחנו בתחנה.

אנחנו משתפים פעולה, ואני לא מפקפקת במניעים שלהם.

מותר לי להיות אני בתחנה, וזה כל כך שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו...

בתחנה אני מרגישה שווה, לא מייחסים חשיבות למי ומה שאני.

אני נרדמת תוך שניות.

כמו לישון בתוך חיבוק עוטף ופרוותי.

Kiara

הירח זרח בשמי לונדון, עגול וגדול. הוא קרן מטה על נערה וזאבה. גג המבנה המשקיף אל הרחוב, נראה כאילו משך שנים ארוכות טופח כגינת גג, מלא צמחים סבוכים, עצי תפוח צעירים, ופרחי בר שמניבים צוף מתוק. השעה המאוחרת ואוויר הלילה הקר רוקן את הרחוב לחלוטין.

קיארה נשענה על אחד הקירות והשקיפה על הגינה שלה. הסיגריה שבידה מלאה את האוויר עשן מטפס בריח חריף וזר. ארטמיס יללה לצידה בחוסר שביעות רצון.

"גם אני מתגעגעת," אמרה קיארה בשקט.

ארטמיס יללה שוב. קיארה נגעה בשרשרת שלצווארה ביד שלא זיהתה, עשויה מתכת. אני לא שייכת לכאן, חשבה באומללות. ועכשיו גם לא שייכת לשום מקום אחר, יבוזו לי בשבט. אם אמא שלי הייתה רואה אותי עכשיו...

"בואי נלך," לחשה לארטמיס. "בואי נברח רחוק מכאן, הכי רחוק שיש."

ארטמיס יללה שוב. קיארה ליטפה את אוזניה.

"בואי נברח לירח," לחשה קיארה. "בואי ונעוף מכאן."

"קיארה!"

קיארה קפצה בבהלה. איזה מן ציידת את, כל אחד יכול להתגנב אלייך ככה, נזפה בעצמה. אולריך, נורה וג'ון נופפו אליה, פניהם חיוורות מעייפות ומנומנמות. הם התיישבו לידה. ג'ון לקח בעדינות את הסיגריה מבין אצבעותיה וכיבה אותה על אחת המרצפות.

"את בסדר?" שאלה נורה.

קיארה הנהנה בלי להביט בה.

"את רוצה להיכנס הביתה?"

קיארה הניחה את ראשה על ארטמיס, עצמה את עיניה.

"עוד לא," אמרה בשקט.

שלושתם נשארו איתה בחוץ, עד שנרדמה.

כשהתעוררה, מצאה עצמה על הספה בסלון, ארטמיס ישנה בשקט לידה.

היא הביטה בתקרת הבטון ודמיינה שהיא רואה שמיים פרושים מעליה.

John

At first, the old metro station was a waypoint . A place to rest for the night, to watch over and monitor the others. But at some point, it has changed. From a waypoint to a place to settle, to bring the shields down just a bit, to open to the influence of other people. Then, it changed again. From a house to a home, a place where I feel like myself, where the laws of The Order and the world do not apply, where my friends come first, which is many times a juxtaposition with the views of The Order. And now? Now it's a sanctuary, a place which I'll defend and cherish forever, it is a place of resistance, a place of rest and a place where I can be with the people I choose to be(Even though they can be VERY Annoying *Ahem* Ulrich *Ahem*) I have brought order(pun not intended) to a world of chaos, and a bit of chaos to a world of order, and in a physical sense, a lot of cool gadgets (And a secret room!) XD. Perhaps soon I will be able to bring some traditions from a new friend ;)