Tales Of The Foilekokra Issue #2 - Kalitha And The Raven Who Stole The Sun And Moon

לפני שנים רבות, עזבה קאלית'ה את השבט על מנת לחפש הרפתקאה.

היא הייתה בתה של הביד'רה, ונועדה לגדולות. חיית הנפש שלה הייתה הנשר האצילי, מלאריוס."

המשפט האחרון עורר כמה צעקות עידוד מאנשי הנשרים שישבו בקצה האולם.

"קאלית'ה קראה למלאריוס ויחדיו הם נדדו בדרכים ועברו תלאות רבות, אך לא הצליחו למצוא את ההרפתקאה שחיפשו.

היא הלכה אל הביצה העכורה, ופנתה אל הנחש הגדול קרראך.

'סלח לי, נחש גדול! האם אתה יודע היכן אוכל למצוא הרפתקאה?' שאלה קאלית'ה.

אך הנחש רק הביט בה בעיניים קרות ולא אמר דבר.

היא ירדה מטה במחילות שחפר החולד, וטיפסה מעלה אל ההרים הגבוהים בהם שכנו ציפורי הרעם, אך לא מצאה את התשובה שלה.

היא הגיעה לנחל שמימיו היו נקיים וזכים, והוא הוביל לבריכה שהייתה מקום משכנו של הדוב קילאס.

'סלח לי, הדוב קילאס!', קראה הנערה 'האם אתה יודע היכן אוכל למצוא את ההרפתקאה שלי?' אך הדוב הגדול היה עסוק מדי במרדף אחרי הסלמון החמקמק ולא יכל לענות לה.

הוא התיז מים לכל עבר, וחלף על פניה בנסיון לתפוס את הדג.

כשנרגעו המים, ראתה קאלית'ה את השתקפות הירח והכריזה: 'הנה ההרפתקאה שלי! אנחנו נתפוס את הירח!'

הציידת הצעירה שלפה חץ מאשפת החיצים שלה, דרכה את קשתה, וירתה אל הירח.

החץ שרק וחתף את השמים עד שלבסוף נתקע באדמת הירח.

קאלית'ה חייכה ודרכה חץ שני, שנתקע בזנבו של הראשון.

בסך הכל, ירתה קאלית'ה 365 חיצים, אחד לכל יום בשנה.

היא טיפסה ועלתה על סולם החיצים הזה עד שלבסוף מצאה את עצמה עומדת על אדמת הירח, חיית הנפש הנאמנה שלה לצידה.

היא אספה את חיציה וירתה סולם חדש לעבר השמש, ואז טיפסה ועלתה עד שהגיעה אל השמש עצמה.

קאלית'ה החזיקה חזק בירח ובשמש, עלתה על גבו של הנשר האצילי מלאריוס, ודאתה עד שהגיעה בחזרה לעץ הגדול שבביתה.

היא הציגה בגאווה את האוצרות הנוצצים לביד'רה ולשאר השבט, שהתפעלו עד מאוד והניחו אותם בתוך עץ הנצח.

הם ערכו סעודה מפוארת לכבודה של קאלית'ה וחגגו במשך שלושה לילות, לפני שהיה על קאלית'ה להחזיר את המאורות חזרה אל השמים.

בעוד בני השבט סעדו וחגגו, התעופף העורב הגדול טורווקאן מעל ראשם והציץ למטה אל אוצרות השמים הנוצצים.

אני מוכרח להחזיק בהם, חשב טורווקאן, אני מוכרח, הוא קרקר.

העורב הגדול צלל מטה, וחטף במקורו את השמש והירח.

או אז, עזב העורב את מדורת השבט והתעופף מעלה מעלה, מעבר לעצים אל ההר הגדול בו נחבאה מאורתו הסודית.

הוא נשא את אוצרותיו הגנובים פנימה, וניסה להחביא אותן בכמה קופסאות שלקח מבני השבט.

הירח נכנס בקלות לקופסא אחת, אך השמש הייתה גדולה מדי.

העורב התאמץ וניסה, אך לא יכל להכניס אותה פנימה.

בכעס רב זרק טורווקאן את השמש על הקופסא, וחלקים קטנים וזוהרים נשברו והתנתקו ממנה.

עכשיו היא תתאים, חשב העורב, והכניס את השמש לקופסא.

את החלקים הזוהרים הכניס לקופסא נוספת.

חשכה ירדה על העולם, וכל בני השבט היו אומללים.

דבר לא צמח, איש לא צחק יותר, ועלטה כיסתה את כל הארץ.

אנשי השבט חיפשו נואשות אחר המאורות שלהם.

'מלאריוס!' קראה קאלית'ה, והנשר האצילי נענה לקריאתה. 'אנא עזור לנו למצוא את האוצרות הנוצצים שלנו', התחננה.

הם התעופפו יחדיו במשך זמן רב, עד שלבסוף הגיעו אל ההר וראו אור בוקע ממאורתו של העורב הגדול טורווקאן.

הם התקרבו והציצו מבעד לארובת העשן, וראו את העורב שומר על אוצרותיו הגנובים.

הם צללו מטה והתעמתו עם העורב, והצליחו להכניעו בכוחות משותפים.

קאלית'ה פתחה את הקופסא הראשונה, והשמש התעופפה לה מתוך ארובת העשן.

היא פתחה את הקופסא השנייה, והירח עף לו וחזר אל השמים.

היא פתחה את הקופסא השלישית, וכוכבים מילאו את הרקיע.

אנשי השבט צהלו וחשו הקלה אדירה כששב האור אל הארץ, ונשבעו שלא ינסו לקחת אותו שוב לעצמם.

ולכן על הטוטם הגדול שלנו מופיעה ראשת השבט ובתה, הנחש והדוב הגדולים, העורב החמדן, ולבסוף הנשר האצילי בעצמו."