Kiara issue #3 - intended

שאווילי לוותה את קיארה חזרה לאוהל המרפא, אולם קיארה לא הרגישה צורך לשכב לנוח. להפך, האנרגיה שפעמה בכל גופה קודם כעת התסיסה משהו בתוכה, גם מילותיה הסתומות של אמה שמילאו אותה חרדה. "איפה דיאמו?" שאלה את שאווילי. שאווילי השפילה את מבטה, וקיארה הרגישה את הסומק עולה בלחיה. הוא לא רוצה לראות אותי יותר בגלל הכוויות, היא חשבה. הוא חושב שאני מכוערת. וסו אמרה שמשהו נראה שונה בעיניים שלי... "הוא לא עזב את האוהל בלילה הראשון," אמרה שאווילי במהירות, כשראתה את האפקט שלשתיקתה היה על קיארה. "הוא לא הסכים ללכת לישון, רק ישב והשגיח עלייך, אני נשבעת." ארטמיס נעצה את ציפורניה בבשר כתפה של קיארה, וקיארה לא הזיזה אותה משם. "שאווילי, פשוט תאמרי לי-" "דברים מוזרים התחילו לקרות סביבך באוהל המרפא," אמרה שאווילי. היא הניחה מול קיארה קערת אבן מלאה עדשים מבושלות בנענע. "תאכלי, ואספר לך." קיארה קירבה לשפתיה את הכף. על אף שהייתה אחוזת בחילה, האוכל המוכר הרגיע אותה וחיזק אותה. " כמה שעות לתוך הלילה, כשאת היית אחוזה בחלום, המים בכדי המשקה קפאו, והכדים נשברו. הקרח נותר לעמוד יומיים אחרי כן. אחרי כן, ארטמיס התחילה להשתולל, ואבנים קטנות התחילו לעוף באוויר סביבה. לא ראיתי מימי דבר כזה, קיארה." "אני לא מבינה," לחשה קיארה. "קוואדיאמו ניסה לנער ולהעיר אותך. ופתאום הנר מאחוריו בער בלהבה אדירה, עצומה, שעצרה ממש סנטימטר מהפנים שלו." "אבל-" "אני חושבת שהקפיצה ללהבות הקדושות שינתה אותך, קיארה," לחשה שאווילי. "לא אמרתי לאיש, אבל אני חושבת שהרוחות הגדולות נתנו לך קצת מעצמן. העיניים שלך..." "כולם מדברים על העיניים שלי," רשפה קיארה. "ורק אני עוד לא ראיתי אותן!" היא הרגישה את החום עולה בקצות אצבעותיה, ופתאום מרק העדשים שלפניה ריחף מתוך הקערה וניפץ אותה, והשברים פצעו את פניה וכפות ידיה. שאווילי זינקה לאחור בבהלה. "רוחות אדירות," קיארה הרחיקה מעצמה את זרועותיה, כאילו אינן שיכות לה עוד. היא תלתה את מבטה המבועת בשאווילי. "רוחות אדירות!" שאווילי צחקה. "זה בדיוק מה שאמרתי לך, סיליה," היא אמרה ברכות, כאילו היא מבוגרת בהרבה מקיארה. "לא גיליתי לאף אחד, אפילו לא לביד'רה או ללאווישה הזקנה." "למה שלא תגלי דבר כזה?" "זה הסוד שלך," אמרה שאווילי ומשכה בכתפיה. "לא שלי. ואני הייתי רוצה את הביד'רה הבאה בצד שלי של המשחק." "איזה משחק?" שאלה קיארה. ואז שקעו מילותיה של שאווילי. "הביד'רה הבאה? לא בטוח שאהיה ראויה, שאווילי. יכול להיות שיש מישהי יותר-" "שאגא ," אמרה שאווילי בחדות לא אופיינית. "הרוחות הגדולות בחרו בך, הביד'רה הנוכחית היא אמא שלך. כל מה שנשאר לך זה למצוא מיועד, סיליה, ואת מוכנה. השבט יעמוד מאחורייך, וסאווינה יודעת את זה." קיארה בלעה את הגוש בגרונה, ואיפשרה לשאוילי לחבוש את כפות ידיה בעדינות. "אל תיראי ככה, קיארה. הוא רק צריך להיות אבי ילדייך." קיארה פגשה את עיניה של שאווילי. "זו לא הבעיה," היא לחשה. "מה הבעיה?" קיארה משכה בכתפיה. "מה אם הוא לא ירצה?" שאווילי חייכה אליה. "הייתי צריכה לבעוט אותו מחוץ לאוהל, קיארה, רק כדי לשמור על הסוד שלך, כי חשבתי שאת תעדיפי להיות ערה כשהוא יגלה. הוא ישן פה בקור במשך שלושה ימים עד שהצטנן. עכשיו הוא באוהל של וואיו, כי אבא שלו לא מוכן להכניס אותו חזרה לאוהל המשפחה אחרי הטקס המביך שהיה לו." צביטת אשמה קטנה הציפה את קיארה. היא בכלל לא חשבה על הטקס הכושל של דיאמו מאז שהתעוררה. הוא היה כל כך עצוב אחרי כן, כמעט ולא העז להישיר אליה מבט. הוא התרחק ממנה ומהשבט כולו. הוא הסתגר באוהל של חברו הטוב ביותר, וואיו, ואפילו לא הגיע למדורת השבט. קיארה התגעגעה אליו בכל ליבה. "את צריכה לדבר איתו, סיליה." קיארה משכה בכתפיה. סאוו לחשש לעברה. "עכשיו, קיארה." קיארה אחזה בארטמיס ויצאה מהאוהל, מרכינה את ראשה מול שאווילי. "שוקרסי, " היא אמרה. שאווילי נפנפה לה לשלום. ... בדרכה לשם, קיארה התחרטה על כך שלא עברה קודם באוהל שלה ושל סאווינה כדי לאסוף משם גלימה ארוכה יותר, שתכסה את הסימנים על זרועותיה ועל רגליה. התחבושות נראו לה מכוערות ותחתיהן צצו הכוויות העמוקות בעור. כשעברה על פני מיעוט האנשים שנותרו באזור המגורים ביום הליקוט, כולם התרגשו לראות אותה ובירכו אותה לשלום. הילדים ביקשו לראות את ארטמיס, אך לא העזו לגעת. הקשישות הגיבו על מראה השונה, ותהו איך נראות הצלקות מתחת לתחבושות. כולם הגיבו על עיניה השונות, על אף שקיארה לא הספיקה לעבור ליד הנהר כדי לראות את השתקפותה. כולם נדמו מאושרים על כך שהתאוששה. עד שהגיעה לאוהל של וואיו, בצידו השני של המתחם, עבר זמן ניכר והשמש כבר עמדה בחצי השמיים. היא חיבקה את ארטמיס היטב. הגורה הקטנה היישירה אליה מבט. את היית שווה את הכל, חשבה קיארה. ארטמיס נשכה את קצה אצבעה בחיבה. "דיאמו? אני יכולה להיכנס?" קראה קיארה. קול עיטוש נשמע מתוך האוהל וריצת רגליים יחפות, ופתח האוהל נרכס אחורה כדי לגלות את דיאמו, שיערו פרוע וקצה אפיו אדום, עומד בתוכו, לבוש במכנסי שינה פשוטים. הוא נראה לה שונה, חיוור. עצמות לחייו נדמו לה יותר מודגשות. העגילים לאוזניו, שלוש לכל תנוך ואחד בשפה התחתונה, נצצו תחת אור הנרות שבתוך האוהל. "קיארה," הוא לחש. היא רצתה לחבק אותו, אבל פתאום פחדה להתקרב, פחדה שיראה את השינויים שחלו בה. "דיאמו," היא אמרה וקולה חנוק. "אני-" בשני צעדים הוא סגר את הפער ביניהם. הוא יותר גבוה ממני, הבינה פתאום קיארה, בפעם הראשונה. "כל כך דאגתי לך," הוא אמר, והושיט את ידו לגעת בלחיה, עוצר מילימטר מפניה, כאילו חושש שיכאיב לה. "דיאמו, אני-" פתאום היא הרגישה יפחה המטלטלת את גופה. ארטמיס יללה. "אני- ממש מצטערת, לא חשבתי על הטקס שלך מאז שהתעוררתי ושאווילי הזכירה לי רק עכשיו ואני חברה כל כך גרועה, אני לא יודעת מה להגיד, אני ממש-" "על מה את מדברת?" הוא החזיק עבורה את הבד בזמן שעברה ונכנסה פנימה. האוהל היה מבולגן, מלא כותנות, עשבי עישון וחומרים לתכשיטים שדיאמו אהב לצרוף בכישרון רב. היא התיישבה על אחד המזרונים, המסודר מבינהם, שהיה שייך לוואיו. דיאמו התעטש שוב, והיא הושיטה לו ממחטה. היא התיישבה וקברה את פניה בין ידיה, מתחבאת אחר שיערה הארוך. היא לא העזה להביט בו, לראות איך הוא מסתכל עליה. "קיארה, מה כואב?" הוא אמר בעדינות. "לא כואב." קיארה הרגישה את ציפורניה של ארטמיס ננעצות בזרועה, וידעה שהזאבה מגיבה על מצוקתה. היא ליטפה אותה בהסח הדעת, ופתאום הבינה שדיאמו יושב ממש לידה. היא נסתה לפנות הרחק ממנו, שלא יביט בה. הוא אחז בפניה בעדינות, הסיט אותן אליו. "העיניים שלך," הוא התנשם. קיארה עצמה אותן. כשפקחה אותן שוב, היא ראתה שהוא מרים מהקרקע תליון ממורק מצדפה. "הכנתי לך את זה, קיארה," הוא אמר ברכות. היא הרימה את התליון כדי לבחון אותו, ובמקום זאת הזדעזעה למראה השתקפותה. העיניים שלה היו צהובות, וחרוצות לאורכן, זוהרות מעט באור הרך שהסתנן לאוהל. את פניה חרצו סמלים עתיקים. על שפתיה נח החישוק, שהספיקה כבר לשכוח מקיומו, אך גם נראה לה שונה וחדש. היא הפילה את התליון לקרקע. "מה זה," היא לחשה בזעזוע. "אוי, דיאמו-" הוא חייך במלא הפה, והיא לא יכלה לשאת את הלעג שלו. "זה היה רעיון רע. אני הולכת." "הולכת?" היא קמה לצאת מן האוהל, והוא תפס בזרועה. "קיארה!" "מה?" "בתור הבחורה הכי חכמה שאני מכיר, את לפעמים טיפשה ממש, את יודעת?" היא הרגישה את האנרגיה המוזרה בתוכה פועמת קרובה לעור, קרובה להתפרץ. "למה אתה מעליב אותי ככה?" "אני חושב שאת יפיפיה!" הוא צחק. "מזה דאגת כל כך?" עיטוש טלטל את גופו והוא נראה כל כך מגוחך, מוחה רטיבות מקצה אפיו האדום. קיארה הרגישה כיצד כל המתח נשאב ממנה באחת. "אתה משוגע לגמרי," היא אמרה. "או שאתה משקר, לגרום לי להרגיש יותר טוב." הוא נגע בעדינות רבה, כמעט ובלתי מורגש, בכוויות על פניה. "אני לא משקר," הבטיח. "דיאמו-" "הביד'רה דיברה איתך, קיארה?" קיארה הנהנה, גרונה חנוק. "ואיתך?" "כן, זומנתי לאוהל שלה לפני יומיים." לקולו הייתה מעין איכות אחרת, כמעט שברירית. "היא רוצה שאבחר מיועד," אמרה קיארה. הוא הביט בה בשתיקה מוחלטת, מחכה להמשך דבריה. היא הרגישה דמעות עולות בעיניה. הוא לא רוצה אותי, היא חשבה. הוא לא רוצה להתחייב. מי רוצה להתחייב לדבר מעוות כמוך? "את מי תבחרי?" הוא אמר, ובקולו היה מעין משהו ארסי למראה דמעותיה. "אני יכולה לשאול את..." האנשים בשבט עברו מול פניה, היא לא יכלה לסבול את המחשבה על לבחור מישהו אחר, מישהו שהוא לא דיאמו. הביד'רה לא בוחרות מיועד לרוב בגיל צעיר כל כך, אלא מחכים עשרים קיצים לפחות. להיות המיועד של הביד'רה הוא תפקיד עם אחריות גדולה, ודיאמו תמיד רצה להיות צורף, לא שום דבר אחר. "אני יכולה- לא משנה," היא ניסתה להחלץ מאחיזתו. "תודה על התליון... הוא יפה, כמו תמיד-" "קיארה-" "תרגיש טוב-" היא אספה את ארטמיס לזרועותיה. "קיארה, תעצרי!" בקולו הייתה דחיפות. הוא מימיו לא הרים את קולו עליה, אבל כעת כמעט צעק. "מה?" הוא משך בכתפיו. "קיארה, אני רוצה להיות המיועד שלך, אם את רוצה אותי, זאת אומרת." היא נסתה לבחון את פניו. "אתה רציני?" "מה, את רצינית?" "אבל-" "אבל מה?" "אבל אתה בטוח? אתה אפילו לא בן שבע עשרה קיצים-" "מה הקשר? זה לא שיש לי עתיד מזהיר במיוחד שאני מוותר עליו כדי ל-" "הקשר הוא שאני רוצה שתרצה אותי!" היא צעקה. שניהם השתתקו. ארטמיס יללה. חיוך הפציע על פניו של דיאמו. "קיארה?" "מה!" "אני רוצה אותך, ת'וקלה. קאסווימיאסו." אני אוהב אותך. הוא מעולם לא אמר לה את זה לפני כן. "באמת?" הוא התעטש, ואז צחק. "באמת!" "אתה בטוח?" "אלא אם את מעדיפה את רודשי ..." היא דחפה אותו. "זה לא מצחיק!" "זה קצת מצחיק." הוא הרים את התליון שהפילה, ענד את השרשרת בעדינות לצווארה, הסיט את שיערה הצידה. "רק קצת," היא הסכימה איתו. מבחוץ, נשמעו קול צעדי האנשים החוזרים מהליקוט, וצליל חליל רוח. קיארה נעמדה על קצות אצבעותיה ונשקה את שפתיו של דיאמו. כשהתנשמה, פרצו מתוך כתפיה זוג כנפיים אדירות. ...