Kiara Issue #1 - Ritual Under The Red Moon

צליל התופים כמו מילא את אוויר הלילה. הירח, עגול ואדום, הפיץ עור עמום על מדורת השבט. אני רועדת בגלל הקור, רק בגלל הקור, קיארה נסתה לשכנע את עצמה. שבע המאגיסטיות, שזה עתה סיימו לצבוע את גופה בצבע הגיר הלבן, עמדו ערומות במעגל סביב האש הקדמונית הכחול , בה התחממו מחטי הטקס. שאר השבט עמד במעגל החיצוני, ידיהם שלובות אחד בשני כבכל טקס חניכה. חיות הנפש של המאגיסטיות התכרבלו חבויות בשולי קרחת היער הקטנה, צופות ומאזינות. סאווינה, אמה של קיארה, יללה אל הלילה, והטקס התחיל. המאגיסטיות התחילו לרקוד סביב האש, לאווישה הזקנה, שכמעט ואינה עומדת על רגליה, נתמכה על ידי סו ושאיה החזקות שנשאו אותה במעגל המקודש. במעגל החיצוני, פניהם המוכרות של שאר אנשי השבט נדמו זרות ומוזרות בצללים המוארכים שהטיל עליהם הלילה. קיארה חיפשה את קוואדיאמו בינהם, אולם התקשתה לזהות אותו בחשיכה. אני חייבת לראות אותו שוב, היא חשבה, מבועתת פתאום. אני חייבת לראות אותו לפני המבחן. סאווינה הרימה את המחט מבין הלהבות. קיארה החניקה זעקת כאב כשהמתכת חדרה למרכז שפתה התחתונה. הכאב, חד ולוהט, הציף לרגע את שדה הראיה שלה אדום. חישוק המתכת החדש נקש על שיניה התחתונות מבפנים. המאגיסטיות המשיכו לשיר, קולותיהן עולות כיללות אל הלילה, נישאות ברוח סביבם. קיארה נשמה עמוק. אסור לי לפחד. דבר פראי באמת אינו מפחד לעולם. "אני היא בת היער וקיארה היא הגורה שלי," קראה סאווינה, נמרת הנפש שלה מייללת בתגובה. "ביתי היא בת לשבט והשבט בן ליער. רוחות גדולות, תנו לביתי את חיית הנפש שלה." קיארה נשמה עמוק, פקחה את עיניה והנה, הנה קוואדיאמו. התחבושת על זרועו הימנית מאותת את הכישלון הנורא שלו בטקס. הוא ניסה לחייך אליה חיוך מעודד, אך הוא נדמה לה שברירי ומזוייף, רק אתמול הסכים סוף סוף לצאת מהבידוד שגזר על עצמו לאחר הכישלון, כדי ללוות את קיארה בהכנות ההכרחיות לטקס. היא נסתה לדחוק בו להסביר לה מה בדיוק קרה שם, אבל עיניו הרדופות וקולו השקט זיעזעו אותה עד כדי כך שהפסיקה לשאול, ורק חיבקה אותו בכוח כפי שדובה תחבק גור פצוע. לפני רגע, קיארה השתוקקה לראות את פניו. אולם כעת, היא הסיטה ממנו את עיניה, כמעט ואינה מסוגלת לשאת את מבטו האוהד. אני לא רוצה למות, היא חשבה פתאום, מחשבה פחדנית ואנושית. אני לא מוכנה. סאווינה התקרבה לקיארה, נושאת קערה מלאה בדם אנושי שהוקז מכל בני ובנות השבט. מגע אצבעותיה המשרטטות על פניה את הסמלים העתיקים היה מוכר ומנחם. קיארה עצמה את עיניה והתמסרה למגעה, מנסה להתעלם מריחו הנחושתי של הדם. "את מוכנה?" שאלה סאווינה. קיארה ניסתה להתגבר על הבחילה. אני הרוח והרוח היא אני. אני היער והיער הוא אני. אני המים והמים הם אני. אני האש והאש היא אני. "קיארה?" "כן," לחשה קיארה, והשבט כולו, אנשיה, שנטבלה בדמם, קראו בשמה וייללו ושרו, קולותיהם המוכרים כמעט וטובעים בקול התופים. "אני בוחרת ביער." "וכעת על היער לבחור בך," אמרה סאווינה, אך קולה נשבר ויפחה לפתע עלתה בגרונה. זעזוע הציף את קיארה כשהבינה שדמעות חורצות נתיבים בצבע הלבן על לחיי אימה. דבר פראי אינו מפחד לעולם, את אמרת לי את זה, את הבטחת לי! "קאסווימיאסו," לחשה לה קיארה. אני אוהבת אותך. "קאסווימיאסו," לחשה לה סאווינה בחזרה. עכשיו זה הרגע. עכשיו עליה לדחוף את זרועה ללהבות, להחזיק אותה בתוכן עד שהרוחות הגדולות יחליטו אם להעניק לה את חיית הנפש שלה. אם תצליח להחזיק אותה בפנים מספיק זמן, סיכוי גבוה כי תוציא משם את החיה שלה. אם תיכנע לכאב ותירתע מממנה, היא אינה פראית מספיק עבור היער. האש הפכה אדומה כירח, אדומה כדם על פניה של קיארה. צליל פעימות ליבה מילא את אוזניה, רחש הענפים, קריאות הינשופים החבויים בין צמרות האורנים הגבוהים. היא צעדה צעד לפנים. סאווינה צרחה כשהבינה לפתע מה קיארה עומדת לעשות, אולי אפילו לפני שקיארה הבינה בעצמה. הלהבות רצדו, הזמינו אותה פנימה. קיארה זינקה והשליכה את עצמה לתוך להבות המדורה הקדושה. ... לקח רגע לכאב להכות. רגע אחד של דממה מוחלטת, לבד מצליל הדם הגועש באוזניה. ואז, בעוד הלהבות האופפות אותה מכל כיוון, ריח הבשר החרוך חלחל פנימה, ועליו אף גבר ריח שיער בוער. השיער שלי, חשבה קיארה. וזה היה הדבר הקוהרנטי האחרון שחשבה לפני שהכאב סחף אותה הרחק. ... פחות מחודש אחד לפני כן, קוואדיאמו נישק אותה על השפתיים. זה היה יום אחד לפני המבחן שלו. הם טיפסו על ערבה שצמחה אל מעל לנהר סאיו גועש, טבלו את כפות רגליהם היחפות במים הסוחפים, ואכלו דומדמניות שקטפו בעצמם, מנסים לנחש איזה חיות נפש ייקשרו אליהם לפי העננים שבשמיים. הם צחקו על המבחן, באימה מעורבת ביומרת נעורים טיפוסית. אולם ככל שהערב ירד, נדמה היה שקוואדיאמו מרצין יותר ויותר. "אני לא חושב שאני מוכן," הוא אמר בלחש. "אני לא חושב שיש לי את זה, אני לא חושב שאהיה מסוגל פשוט להחזיק את היד באש מספיק זמן." "עם גישה כזאת אתה תקבל קרפיון כחיית נפש," אמרה קיארה, בתקווה לגרום לו לחייך. "ותהיה תקוע כאן ליד המים כל הימים." הוא צחק, או שאולי התייפח. הוא כיסה את פניו בידיו. "סתם צחקתי, סתם צחקתי," היא אמרה. "קוואדיאמו, סליחה, סליחה." לפתע שפתיו היו על שלה, והיא כמעט נפלה מעל הענף. הוא אחז בכתפיה לייצב אותה, והצמיד אותה אליו. לשפתיו היה טעם דומדמניות ודמעות. ... כאב האש הקדושה סחף אותה כנהר, עד שנשטפה אל גדת נהר סאיו. אולם הכל נראה אחרת, הריח אחרת, חד וזר ונפלא. גירוד נורא אחז בכתפיה. כשהרימה את זרועותיה לגרד, היא רואה כיצד מול עיניה ציפורניה מתארכות והופכות לטלפיים. כשגירדה, הוציאה נוצות מתחת לפני העור אל מחוצה לו. החישוק החדש על שפתיה התחכך בשיניים שנדמו לה מחודדות בהרבה מהרגיל. כשהביטה לשמיים, הם נראו סגולים וירוקים, אינסופיים ומלאים כוכבים זוהרים. כשהביטה למי הנהר, היא ראתה בהם את הרקיע שמעל, כוכבים נוצצים זעירים בתוך המים. היער הוא אני, המילים מלאו אותה כוח. אני היער. מרחוק, היא שמעה יללה זעירה ואומללה. היא זינקה על רגליה שנדמו לה פתאום חזקות ועוצמתיות להפליא, והתחילה לרוץ קדימה. היא לא טרחה לחמוק מעצים וענפים בדרכה, אלא נתנה לרוח לשאת אותה קדימה, והיער לא נס מפניה, אלא רץ איתה, דוחף אותה הלאה, הלאה, הלאה. היללה נשמעה שוב, חזקה וקרובה יותר, וקיארה שאגה אל הלילה, קראה תיגר עליו, דחקה בו להוביל אותה אל היללה הזו, שנשמעה מוכרת כל כך, כאילו חלק ממנה זעק וקרא לה, בואי אלי, בואי אלי. היא הרגישה כיצד האדמה פועמת מתחת לכפות רגליה, דוחפת אותה קדימה, וכשהביטה מטה ראתה שהעפר התרומם ממש כדי לדחוף את רגליה קדימה בכל צעד וצעד שעברה. ואז היא ראתה אותה. את הזאבה הגדולה. גדולה מכל יצור שקיארה אי פעם ראתה. מופלאה. עצומה. פרוותה כסף נוזלי, עיניה צהובות ככוכבים בלילה בהיר במיוחד. היא חשפה אל קיארה שיניים, וקיארה לא רצתה לברוח, לבכות, או להתחנן לרחמים בפני היצור האגדי שעמד מולה, הדבר המופלא ביותר שיכלה לדמיין, שעמד להרוג אותה בנקישת מלתעות יחידה. זו דרך טובה למות, היא חשבה. היללה הזעירה נשמעה שוב, וקיארה ראתה את הגורה הקטנה שיושבת בחיק הזאבה, גורה קטנה וכסופה שקוראת לה, קוראת רק לקיארה... הזאבה הגדולה שאגה והסתערה קדימה. קיארה שאגה והסתערה קדימה. הזאבה הגדולה נסוגה לאחור, עיניה מתכווצות למעין חיוך, היא הרכינה את ראשה, לאט. ביד מהוססת, קיארה נגעה בעדינות, בהדרת כבוד, בקצה ראשה, רטט של אנרגיה ממלא את כל גופה. הזאבה הגדולה הדפה בקצה חוטמה את הגורה לעברה של קיארה, שפרסה לעברה את זרועותיה. ברגע שנגעו אחת בשניה, קיארה הרגישה הדף אדיר, כל גופה הטלטל, ועיניה נפקחו. ... היא התעוררה לשמע צעקות בני השבט, שוכבת באפר להבות, מכודררת סביב הגורה הקטנה. מים, שהותזו ככל הנראה כדי לכבות את הלהבות, הכו בעורה החשוף. האש דעכה סביבה, לאט, חוזרת לצבעה הכחול והטבעי. מישהו הרים אותה מתוך האש, הניח אותה בעדינות על הקרקע. "היא בחיים, היא בחיים!" קיארה פקחה את עיניה, שזהרו באור צהוב בוהק. הרונות שצוירו בדם שקעו לתוך עורה ככתובות קעקע מפותלות, צרובות פנימה בלהבות הקדושות. הזאבה הקטנה, שגם על פרוותה הכסופה היתוו סימנים אדומים, יללה פתאום לתוך הלילה. קיארה חיבקה אותה קרוב לגופה. ארטמיס, הייתה מחשבתה האחרונה לפני שנרדמה. קוראים לך ארטמיס. מעליהן, השחר הפציע.